לא כל עבדות נראית כמו מצרים
על אגו, שליטה, אוטומטים ואיך מתחילים לבחור אחרת
היי חברים,
נדמה שאחרי תקופה ארוכה שהרגישה כמו ניסוי חברתי מתמשך בניהול חרדה, יש באוויר תחושה זהירה של קצת יותר מרחב לנשימה.
מצד אחד, הגוף של יותר מדיי א.נשים, שכבר נדרך מכל פוש, מתחיל להבין שאולי מותר לו להוריד את הכתפיים בסנטימטר. ומצד שני, יש לא מעט שאלות באוויר. על איזו חזרה לשגרה מדברים? איך ומתי המלחמה הזו הולכת להסתיים? תחושות לא פשוטות בכלל.
בגזרתנו, הביקור שחיכינו לו כל כך בארץ התבטל (3 פעמים) בגלל המצב. אדם נמצא בספרינג ברייק (לילדים אין לימודים כאן כבר שבועיים), והחיים, כהרגלם, לא ממש התעניינו בתכניות שלנו. אז ארזנו את עצמנו למקום הכי קרוב לתל אביב שאנחנו מכירים (מינוס החוף) ונסענו למקסיקו סיטי.
והנה פרט שלא בטוח שידעתם עליי - אני מאד אוהבת אמנות.
אז אמנם כרטיסים לבית של פרידה קאלו לא הצלחנו להשיג הפעם, אבל כן הסתובבנו בשכונה שלה, ונתתי לעצמי לשקוע רגע בסיפור שלה. ואיזה סיפור מטורף זה.
אז בתוך המרווח המוזר הזה בין, "עוד לא באמת רגוע" לבין "טוב, אולי בכל זאת אפשר לנשום" - פרידה קאלו מזכירה לנו משהו חשוב על חירות אמיתית.
אז קחו נשימה,
וגם שלוק מהקפה. מתחילים.
נעמה
לצאת ממצרים, הגרסה המודרנית
בדרך כלל, כשרובנו חושבים על חירות, אנחנו חושבים על חופש.
חופש מהעבודה, חופש מהטלפון, חופש ממי שכותב לנו "רק משהו קטן" ביום שישי ב-16:40.
אבל אולי חירות אמיתית היא בכלל משהו אחר. לא החופש לעשות כל מה שבא לנו, אלא היכולת לא להיות עבדים של עצמנו.
כי גם לעבדות יש גרסאות מודרניות, והן לא תמיד נראות כמו משהו מההגדה:
לפעמים זו עבדות לאגו - הצורך להיות תמיד אלה שצודקים, או לפחות אלה שאומרים את המילה האחרונה.
לפעמים זו עבדות לשליטה (Micromanagement) - הפחד שאם לא נהיה מעורבים בכל פרט ופרט, הכל יתפרק תוך דקות.
ולפעמים, זו עבדות לאוטומטים - אותו רגע שבו סטרס, כעס או עלבון תופסים את ההגה, ואנחנו מגיבים לפני שבכלל הספקנו לבחור תגובה שבאמת משרתת את המטרות והערכים שלנו.
במילים אחרות, לפעמים ה"פרעונים" הכי מעייפים בחיים שלנו לא יושבים בארמון, אלא בתוך הראש שלנו.
מה לפרידה קאלו ולכל זה?
המון. כי פרידה קאלו היא לא רק אייקון אמנותי, היא גם מאסטרקלאס אנושי על איך לא לתת לנסיבות לכתוב עבורנו את כל התסריט.
סיפור החיים שלה, על קצה המזלג, התחיל בגיל 6 כשחלתה בפוליו. בגיל 18 עברה תאונת דרכים נוראית שפגעה בעמוד השדרה שלה והשאירה אותה עם נכות קבועה. החיים הרומנטיים שלה היו, איך לומר, מלאים באהבה גדולה, לצד דרמה מתמשכת. בעלה, שאותו אהבה מאד, היה רודף שמלות סדרתי, ובין היתר גם בגד בה עם אחותה. גם היא, מצידה, ניהלה לא מעט רומנים סוערים.
ובכל זאת, דרך האומנות שלה ואורח החיים שלה, היא בחרה שוב ושוב בנרטיב שלה - גם כשהנסיבות היו קשות. גם כשהמחיר מהסביבה היה גבוה. בתוך כל הכאב והטרגדיות שחוותה (והיו לא מעט), היא סירבה להיות רק הקורבן של הסיפור שלה, והתעקשה להיות גם זו שכותבת אותו מחדש.
אחד הרגעים הכי יפים בסיפור שלה הגיע ממש בסוף. שמונה ימים בלבד לפני שנפטרה, כשהיא חלשה, מותשת, וכלואה בתוך גוף שלא עשה לה הנחות, היא בחרה לצייר אבטיחים אדומים ועסיסיים, וכתבה עליהם שתי מילים:
Viva la Vida.
יחי החיים.
וזו בעיניי אחת ההגדרות הכי טובות לחירות - היכולת להגיד "יחי החיים!" גם כשהנסיבות לוחצות, גם כשהגוף מתמרד, גם כשהסיפור לא מסתדר בדיוק כמו שרצינו.
המרווח הקטן שבו יושבת החירות
אז איך מתחילים לצאת ממצרים, כל אחד והמצרים שלו ושלה?
זה מתחיל בזיהוי של ה”פרעונים” הפנימיים שלנו - האוטומט של הלחץ, האינסטינקט להילחם על שליטה, הצורך להיות צודקים, התגובה המיידית הזאת שבאה כל כך מהר, עד שהיא מרגישה כמו אישיות - למרות שלפעמים היא בסך הכל הרגל.
בהקשר הזה, ויקטור פרנקל, ניצול שואה שחקר את משמעות החיים במצבים הקיצוניים ביותר, ניסח את זה בצורה הכי מדויקת שאני מכירה:
Between stimulus and response there is a space. In that space is our power to choose our response. In our response lies our growth and our freedom
במילים פשוטות, החירות שלנו לא תמיד נמצאת ביכולת לשנות את המציאות או לבטל את הקושי. לפעמים היא נמצאת דווקא ביכולת לא להגיב אליהם אוטומטית. לעצור לשנייה, לנשום, לא לתת לאגו, ללחץ או לפחד לענות במקומנו. ולבחור תגובה שמשרתת את מי שאנחנו רוצים להיות. את המטרות העמוקות שלנו..
אז השנה, במיוחד ברוח החג וברוחה של פרידה, אני מזמינה אתכם לשאול את עצמכם -
מאיזה "פרעה" פנימי אתם מוכנים להשתחרר?
מהצורך בשליטה?
מהדרמה?
מהפחד?
מהריצוי?
מהכעס המהיר?
או אולי מהקול הזה בפנים שתמיד משכנע אותנו שאם לא נחזיק הכל בעצמנו, זה יקרוס?
(ספוילר: זה לא)
מאחלת לכולנו סופ״ש עם קצת יותר אוויר, קצת פחות אוטומטים, וקצת יותר Viva la Vida.
שלכם,
נעמה
נ.ב - אי אפשר לדבר על פרידה קאלו בלי להזכיר את הסרט המצוין שנעשה עליה. הוא אמנם יצא ב-2002, אבל לגמרי מחזיק גם בסטנדרטים של היום, אם לא יותר. אם בא לכם להעמיק עוד קצת בחיים של האישה המיוחדת הזו, ממש ממליצה לצפות. הוא מבוסס על הביוגרפיה שלה.
מדהים! תודה על השיתוף, חלקתי עם המשפחה