יש סיכוי שפינת העבודה שלכם מעייפת אתכם יותר מהעבודה עצמה
על הקשר בין סביבה, גוף ונפש, ואיך שינוי קטן במרחב יכול לייצר אימפקט משמעותי
היי חברים,
לאחרונה עברנו דירה.
ומי שעבר אי פעם דירה יודע שזה רגע מאד מוזר, שבו כל מה שחשבתם שהוא "החיים שלכם" נכנס פתאום לקרטונים, ואז, לרגע אחד, אפשר לראות הכל מבחוץ. את החפצים, את ההרגלים, את העומס, את מה שבאמת מלווה אתכם - וגם את מה שאתם סוחבים בלי לשים לב.
כשסידרתי את פינת העבודה החדשה שלי, נפל לי האסימון שכבר הרבה יותר מדי זמן אני דוחה את העיצוב של המרחב הזה.
התירוץ שלי היה תמיד אותו תירוץ, והוא אפילו נשמע די משכנע - "זה הרי זמני". אנחנו זמניים פה, עוד מעט נשתדרג, נחזור לארץ, חבל להשקיע אנרגיה בחלל שלא ישאר איתנו לנצח.
רק שהמוח שלנו לא מאד מתרשם מהטיעון הזה. הוא לא חי ב"עוד מעט", הוא חי ב"עכשיו". ואם הסביבה שלנו משדרת ארעיות, חוסר סדר, המתנה או תחושה של "אני רק עוברת פה" - זה בדיוק המטען האנרגטי שאנחנו לוקחים איתנו לתוך העבודה, היצירה, המחשבות, ואפילו האופן שבו אנחנו מחזיקים את הגוף שלנו לאורך היום.
זה לא רק עניין של אסתטיקה או "עיצוב פנים". זו השאלה, איזה מסר המרחב שלכם שולח למערכת העצבים שלכם, מהרגע שאתם מתיישבים לעבוד?
אז השבוע נדבר על הקשר בין סביבה, גוף ונפש. על למה המרחב שאנחנו עובדים בו הוא לא רק רקע, אלא שחקן פעיל לגמרי בסיפור. ועל מחקר משוגע אחד שמוכיח ששינוי קטן במה שמקיף אותנו יכול להפוך אותנו, ליטרלי, לחיוניים, חדים ובריאים יותר.
קפה עליכם, הסדר עליי.
נעמה
מה הסביבה שלנו מספרת למוח?
בשנת 1979, פרופ׳ אלן לנגר מאוניברסיטת הרווארד ערכה ניסוי שנשמע כמעט כמו מדע בדיוני. היא לקחה קבוצת גברים בני 80 ומעלה, ושיכנה אותם למשך חמישה ימים במלון שעוצב מחדש כאילו השנה היא 1959.
לא "בהשראת התקופה", ולא "עם נגיעות וינטג’", ממש 1959.
היה שם הכל - המוזיקה, העיתונים, הסרטים, תכניות הרדיו, השיחות, ואפילו חלק מהבגדים. הכל תוכנן כדי שהמשתתפים לא ירגישו שהם רק מדברים על העבר, אלא ממש חיים בתוכו.
לא היו שם מראות כמובן, אלא רק תמונות על הקירות של המשתתפים (כשהיו צעירים יותר). בקיצור, הסביבה כולה עודדה אותם לא רק להיזכר, אלא ממש להרגיש, כמו שהיו לפני עשרים שנה.
ומה שקרה אחר כך היה די מטורף 🤯
אחרי חמישה ימים בלבד, חלק מהמדדים הפיזיולוגיים שלהם השתנו - הראייה השתפרה, השמיעה התחדדה, הזיכרון התחזק, ואפילו המפרקים נעשו גמישים יותר. אנשים שהגיעו עם מקלות הליכה התחילו לשחק כדורגל בדשא.
המסקנה של לנגר הייתה פשוטה, אבל גם די מהפכנית -
כשהמוח שלנו נמצא בתוך סביבה שמשדרת לו חיות, עצמאות, חיוניות ובריאות - הגוף מתחיל להתאים את עצמו למציאות הזו.
במילים אחרות, הקשר בין סביבה, גוף ונפש, הרבה יותר חזק ממה שנוח לנו לחשוב.
זה לא רק "לחזור בזמן", זה גם לחזור לטבע 🌿
בהמשך ישיר לרעיונות האלה, החוקר אדוארד וילסון ניסח את המושג ביופיליה - ההנחה שלבני אדם יש צורך ביולוגי עמוק בחיבור לטבע. ולא, זה לא רק עניין של "כמה יפה פה".
מחקרים שלו ושל חוקרים אחרים בתחום, הראו שנוכחות של אור יום, חומרים טבעיים, ואפילו צמח קטן אחד על השולחן, יכולים להפחית את רמת הקורטיזול (הורמון הלחץ) בגוף שלנו, לשפר ריכוז ופרודוקטיביות, ולעזור למערכת כולה להירגע.
שזה, אם חושבים על זה, די מדהים.
כי אנחנו כל כך רגילים לחשוב על סביבת העבודה במונחים של ״נוחות פונקציונלית״ - יש שולחן? יש כסא? יש WiFi? יופי. אבל המוח שלנו מחפש משהו נוסף. הוא מחפש סימנים לזה שהמרחב הזה בטוח, חי, מזין, ולא רק "עמדה" שבה צריך להספיק דברים.
וכשאנחנו מכניסים קצת מהחוץ פנימה - אור, עץ, בד, צמח - אנחנו בעצם נותנים למערכת העצבית שלנו אישור להירגע, לנשום ולהתמקד.
אז איך משנים את המסר שהמרחב שלנו משדר לנו?
החדשות הטובות הן שלא צריך לשפץ את הבית, להחליף משרד או להפוך את פינת העבודה למלון בוטיק סקנדינבי. לפעמים דווקא שינויים קטנים הם אלה שמייצרים את האימפקט הכי גדול.
הנה כמה רעיונות ששווה לנסות, בין אם אתם עובדים מהבית, משרד, או מאופן-ספייס (שבו כולם שומעים את כולם נושמים):
#1 תתחילו ממבחן ״המבט הראשון״
מה הדבר הראשון שהעין שלכם פוגשת כשאתם מתיישבים לעבוד?
כי אם התשובה היא "ערימת ניירות", "כבלים", או "בלאגן שכרגע אין לי כח לטפל בו", אז זה בערך כמו לפתוח את הבוקר כמישהו לוחש לכם, "בהצלחה, אבל יהיה קשה!"
טיפ: תנסו לשים בקו הראייה הראשון שלכם משהו שמעלה לכם את הדופק, בצורה חיובית - תמונה אהובה, צמח, ספר ששינה לכם משהו, חפץ קטן עם זיכרון טוב, או סתם משהו שיזכיר לכם שאתם לא (רק) מכונת ביצועים עם פלטופ. לי, למשל, יש קריסטל וצמח Pilea 💎
#2 תכניסו "ביופיליה" למרחב
אם אין לכם חלון עם נוף ליער (ולמי יש, באמת), או לפחות למשהו שהוא לא עוד קיר של בניין, תביאו את הטבע אליכם.
טיפ: לא צריך לגדל ג’ונגל, מספיק צמח אמיתי אחד על השולחן. לא מפלסטיק, ולא "משהו שנראה כמו צמח". משהו חי, שצריך להשקות. יש בזה משהו מרגיע מעצם הנוכחות. מערכת העצבים שלנו מגיבה לחיים לידינו, וזה נכון גם אם החיים האלה מגיעים בעציץ קטן מאיקאה.
#3 תשברו את תחושת ה"אני רק עובר.ת פה"
זה אולי אחד הדברים שהכי תפסו אותי אחרי המעבר. אם פינת העבודה שלכם משדרת משהו זמני, מאולתר, כזה שאומר "עד שנחליט מה באמת עושים", יש סיכוי טוב שגם אתם תרגישו ככה בתוכה.
טיפ: במקום לחכות לדירה הבאה, לשלב הבא, למשרד החלומות או לרגע שבו "יהיה שווה להשקיע" - תשקיעו כבר עכשיו בדבר אחד שיגרום לכם להרגיש שהגעתם. זו יכולה להיות מנורה עם אור חם במקום הפלורוסנט המשרדי, ארגונית יפה, מחברת שאתם אוהבים לפתוח, או אפילו ריח קבוע שמוקדש רק לזמן עבודה (והנה המלצה רותחת). משהו אחד קטן שאומר למוח שלכם שזה לא ״אזור המתנה״, אלא מקום שדברים טובים קורים בו.
#4 תייצרו טקס מעבר קטן
אחת הבעיות הגדולות בעבודה מהבית היא שהסביבה משדרת הכל בבת אחת.
גם עבודה, גם בית, גם משימות, גם כלים בכיור, וגם החיים עצמם. ולכן לפעמים הדבר הכי חכם שאפשר לעשות הוא לא רק לסדר את השולחן, אלא לייצר טקס קטן שעוזר למוח להבין - מה קורה עכשיו?
טיפ: אני למשל יושבת בכל ערב ליד השולחן עבודה אחרי שסיימתי מיילים, עם מחברת קבועה, מדליקה נרות בבית, ומתכננת את היום הבא. ברגע שהמחברת נסגרת, מבחינתי משהו במרחב משתנה. הוא כבר לא "עבודה", אלא חוזר להיות בית.
זה נשמע קטן, אבל למוח שלנו יש חולשה ידועה לטקסים. הם עוזרים לו להבין איפה הוא נמצא, ומה נדרש ממנו עכשיו.
השורה התחתונה היא לא לרוץ ולעצב חלל "מושלם". לא להפוך כל שולחן לסט של מגזין, וגם לא לסיים לקרוא את הניוז הזה ולייצר לעצמכם עוד פרויקט לשאוף אליו ואז להרגיש שלא עמדתם בו.
הרעיון הוא פשוט יותר (ועמוק יותר) - להבין שהסביבה שלנו היא לא רק מיכל, היא גוף תקשורת. והשאלה היא איזה מסר אנחנו רוצים שהיא תשלח אלינו?
אז אני אשאיר אתכם עם שאלה אחת קטנה -
מה החפץ האחד הזה, שתוסיפו (או תורידו) מהשולחן שלכם,
כדי להפוך אותו מעמדת עבודה לתחנת כוח שבאמת מזינה אתכם?
אם בא לכם, תכתבו לי בחזרה. אשמח מאד לקרוא אתכם.
שלכם עד הניוז הבא,
נעמה
נ.ב - למי שמתחשק להעמיק עוד בנושא, אפשר גם להקשיב לפרק שהקלטתי עם חברתי ד"ר מיכל פז שמעוני, על איך עובדים מהבית ונשארים שפויים. כן, זה הוקלט אי שם במעמקי הקורונה, אבל בואו, כמו הרבה דברים טובים, גם הוא לא ממש איבד מהרלוונטיות שלו.
מעניין מאוד וכתוב היטב, תודה! גם אנחנו עוברים דירה (רילוקיישן), נתת לי חומר למחשבה על פינת העבודה בבית החדש.
מעניין מאד ודווקא זרק אותי לפינת עבודה במשרד🙏