זה ייקח “רק חצי שעה” ⌛
ספוילר: זה לא. על המחיר של ריצוי ואיך מחזירים לעצמנו את השליטה
היי חברים,
יש נושאים שעולים שוב ושוב בשיחות, אבל כמעט אף פעם לא תופסים את מרכז הבמה. אנשים לרוב לא מרגישים בנוח לשאול עליהם באמצע סדנה מול כולם - אבל מיד אחרי, בשיחות צד, משהו נפתח.
אחד מהם הוא הסיפור של ריצוי.
מה עושים כשמרגישים שאי אפשר להגיד "לא"? כשלוקחים על עצמנו עוד משימה ועוד אחת, לא כי זה התפקיד, אלא כי פשוט... לא נעים. אנחנו לא רוצים לאכזב, להיתפס כ"פחות" או לסגור דלתות.
ובאופן כמעט לא מפתיע, אלו שנמצאים בלופ הזה הם לא ה"עצלנים", וגם לא אלה שמתחמקים, להפך. אלה כמעט תמיד האנשים הכי מחויבים, הכי מתפקדים, אלה שאפשר לסמוך עליהם בעיניים עצומות.
אז הם אומרים "כן". ועוד "כן". ועוד "אין בעיה, אני אטפל בזה".
מבחוץ זה נראה כמו תפקוד למופת, אבל בפנים? Let’s face it - קורסים בשקט.
אם זה נשמע לכם מוכר, מהחיים שלכם, או מאנשים שאתם עובדים איתם, הניוז השבוע בדיוק בשבילכם (ובשבילם).
אז בואו נדבר על למה כל כך קשה לנו להגיד "לא", ומה המחיר של כל ה"כן" האלה שכבר התרגלנו לתת, בלי לשים לב.
שלכם עם הקונפליקט ביד אחת וקפה בשנייה ☕,
נעמה
אז למה אנחנו עושים את זה לעצמנו?
בקצרה, כי קשה לנו לסרב.
לחלקנו יש נטייה לרצות. אחרים פשוט אלופים בהדחקה.
וכולנו מכירים את השיחה הפנימית הזו של "יהיה בסדר", "זה ייקח רק חצי שעה", "נמצא לזה זמן אחר כך"... במחקר קוראים לזה הטיית האופטימיות, שכמובן חוזרת אלינו כמו בומרנג.
אז קודם כל שווה להזכיר שריצוי בבסיס שלו הוא לא "בעיה באופי", הוא יותר כמו שריד אבולוציוני עם חוזה קבע. כבני אדם, הצורך הביולוגי שלנו בשייכות לפעמים עמוק יותר מהצורך להיות נאמנים לעצמנו.
כלומר, אם לומר "לא" למנהלת הישירה מרגיש למוח כמו איום על הקשר, הוא יעדיף את מה שהוא מכיר - לשתוק, להסכים, לשמור על השייכות. גם אם אחר כך נתפוצץ מבפנים ונשלם על זה באותנטיות שנשחקת לאט לאט, ובעייפות שנוחתת בלי התראה.
ככה שאנחנו לא סתם נחמדים, אנחנו מחווטים לפחד מדחייה. והריצוי במקור בכלל התחיל כמנגנון הגנה שמנסה לשמור עלינו בתוך הלהקה.
וזה לא מתחיל בעבודה, זה מגיע איתנו מהבית. כילדים, אנחנו לומדים מהר מאד את המתמטיקה הרגשית - אם אגיד את מה שאני באמת מרגיש, אולי יכעסו. אבל אם "אהיה בסדר", יאהבו אותי. אז אנחנו מוותרים קצת על עצמנו כדי להישאר מחוברים להורים.
בבגרות זה לא נעלם, רק מחליף תפאורה. המנהל מחליף את ההורה, הצוות מחליף את החברים מהגן, והריצוי? ממשיך לעשות שעות נוספות כאילו הוא על שכר גלובלי.
ועם כל זה חשוב להגיד שריצוי הוא לא בהכרח דבר רע. הוא טבעי, אנושי, אפילו שימושי במינון הנכון. הבעיה מתחילה כשהוא הופך להרגל כרוני - כשה"כן" יוצא אוטומטית, והמחיר הוא אנחנו. כשזה כבר לא נימוס או שיתוף פעולה, אלא ביטול עצמי.
וכאן נכנס לתמונה פרופ’ אדם גרנט מאוניברסיטת וורטון, שעושה הבחנה מעולה בין שני סוגי "נתינה": נתינה שוחקת ונתינה חכמה. נתינה שוחקת מגיעה ממקום של פחד - שלא יאהבו אותנו, שלא יעריכו אותנו, שנצא "לא נחמדים". זו נתינה שמתחילה ב"כן", ומסתיימת בעיניים עצומות מול הלפטופ ב-23:40, עם המחשבה, "איך שוב נפלתי לזה?". נתינה חכמה, מגיעה ממקום אחר - אנשים שיודעים לתת, אבל גם יודעים לעצור ולשמור על עצמם. לא לקפוץ על כל משימה כאילו היא אזעקה. לתת לאחרים, אבל לא להיעלם.
גרנט קורא להם Otherish givers - כאלה שנותנים לאחרים, אבל לא שוכחים שגם הם חלק מהמשוואה. וכן, אלה גם האנשים שהוא מצא כמוצלחים במיוחד לאורך זמן, כי הם מצליחים להישאר נדיבים בלי להישחק או להיעלם בתוך הנתינה.
אז ממש לא צריך להפוך לכספומט של “לא”, אבל גם לא צריך להסכים להכל.
אוקיי, אז הבנו שזה טבעי. השאלה היא מה עושים עם זה - בלי לעבור לקצה השני ולהפוך ל”דובי לא-לא” עם לוח שנה ריק ועקרונות קשוחים
הצעד הראשון הוא להתחיל לשמור על גבולות, אבל בצורה שמכבדת את המציאות. להבין איפה הריצוי באמת משרת אותנו, ואיפה הוא מתחיל לעבוד נגדנו. ולהיות עם עין פתוחה לטיפוסים שמזהים "כן אוטומטי" ומטפחים אותו כמו צמח בית.
הסוד הוא לא לפחד לשקף לאחרים את העומס שאתם נמצאים בו, ולנהל שיחה פרקטית על איזון תכולות, זמנים ומשאבים. לא דרמה או התנצלות, פשוט ניהול פרואקטיבי של הסיטואציה.
כי הנה אמת קטנה שמנהלים ועובדים יודעים, אבל נוטים לשכוח: אנשים תמיד ירצו את הכל. תוצרים ברמה גבוהה, מהר ובזול. רק שבחיים האמיתיים כמעט תמיד אפשר לבחור רק שניים מתוך השלושה:
טוב ומהר - יהיה יקר (בשעות, אנרגיה, משאבים, צוות)
טוב ובזול - לא יהיה מהיר
ומהיר וזול - כנראה לא יהיה באיכות הכי טובה
וברגע שמבינים את זה, נהיה הרבה יותר קל לענות בלי לרצות ובלי להתנצל. פשוט לשאול: "מה מבין השלושה הכי חשוב לכם עכשיו?", או להגיד: "אם זה דחוף, נצטרך להוריד משהו אחר מהצלחת".
בסוף, זה כל הסיפור - לשקף, לתקשר, לתעדף (לפעמים יחד עם המנהל/ת הישיר/ה), ולהפסיק לנהל את הלו"ז לפי הפחד שיאמרו עלינו שאנחנו "לא מספיק".
תרגיל קטן למחשבה (ששווה יותר מ"אני אחשוב על זה בסופ”ש")
השבוע, נסו לתפוס את הרגע שבו ה״מרצה״ הפנימי שלכם מתעורר. הרגע הזה שבו מישהו מבקש מכם לקחת עוד משימה (שאין לכם מושג איפה תתדחסו אותה עכשיו), והשפתיים שלכם כבר בדרך לומר "בטח".
רק שנייה לפני ה-"כן", תשאלו את עצמכם בלב:
האם ה"כן" הזה מגיע מרצון אמיתי (וגם יכולת) לתרום, או מפחד לאבד שייכות?
(ברוב המקרים, עצם השאלה היא כבר חצי ניצחון. היא מוציאה אותנו מהאוטומט ומחזירה אותנו להגה).
ועוד כלי שעוזר לי במיוחד הוא מה שאני קוראת לו חוק הדיליי - כשמבקשים מכם משהו השבוע, אל תענו מיד. אפילו לא "כן, אין בעיה". במקום, תנו משפט קצר וקבוע, כזה שאתם יכולים לשלוף גם כשאתם על אדים: "אני בודק/ת את הלו"ז מול שאר המשימות וחוזר/ת אליך עד סוף היום". הפער הקטן הזה בזמן עושה קסם. הוא נותן למוח לצאת ממצב "הישרדות" ולחזור למוד "ניהול". פתאום יש לכם רגע אמיתי לבדוק עם עצמכם - אני רוצה? אני יכולה? ואם כן, על חשבון מה זה יבוא?
וטיפ אחרון, כי הוא חשוב - אל תכעסו על מי שמבקש. ברוב המקרים, אנשים לא באמת יודעים כמה אתם מחזיקים ומה כבר מונח לכם על הצלחת. וחוץ מזה, עד היום הם התרגלו ל"כן" שלכם, ועכשיו אתם משנים דפוס. גם לזה לוקח רגע להתרגל.
התפקיד שלכם הוא לא להיעלם, אלא לתקשר גבולות בלי דרמה. ואם צריך, להחזיר את זה לשיחה פרקטית על משולש הזהב שדיברנו עליו - תכולות, זמן ומשאבים. הרי אף אחד לא רוצה שתגיעו למצב של שחיקה.
כי בסוף, ריצוי אמור לשרת אתכם, לא להפעיל אתכם.
נתראה בניוז הבא 🌿,
נעמה
אהבתי את. הפריימינג של ״הטיית האופטימיות״, וזה בהחלט אופטימי מצידנו לחשוב שאנחנו יכולים לרצות ובסוף גם לא לקרוס :)
יכולה לקחת את הנושא הזה לתקופה שהתחלתי לעבוד בחברה חדשה ורציתי ״להוכיח את עצמי״, כל פעם הייתי לוקחת על עצמי עוד, נשארת שעות נוספות, עד שהגענו למצב שאחד הבכירים ביותר הגיע למשרד מאוחר בלילה עם אשתו וילדיו ואמר שזה לא נראה טוב שאני עדיין במשרד 😂
בשורה התחתונה הלקח שלמדתי - לעולם לא ניתן לרצות אף אחד, הם רק ירצו עוד ויבקשו לבחון את היכולות שלנו כל פעם מחדש, לא משנה אם אתם חודש בתפקיד או שבע שנים
אולם לפעמים יש מנהלים שלא מודעים לעצמם ומעניקים לנו משימות ואנחנו יודעים שלנהל איתם משא ומתן למה אנחנו לא רוצים לעשות או לקחת את המשימה כי היא לא עונה על הרצון שלנו להתקדם, להתבלט או להצליח -מול זה שזה רצון המערכת, פשוט מוותרים, לא כי מפחדים לפגוע במערכת יחסים, אלא יותר לפגוע בעצמנו ובניהול שיח חסר ערך שיוביל לאותה תוצאה.
אצלי אם אני מכירה את הבן אדם שמולי ויודעת שהוא יודע מה גבולות הגיזרה אני בד״כ אסכים לעזור אבל אם זה בן אדם חדש שנכנס למערכה שצריך לבנות איתו גבולות גיזרה, לצערי לפעמים קיצונית וישר אומרת לא 😂